The WordPress.com stats helper monkeys prepared a 2012 annual report for this blog.
Here's an excerpt:
The new Boeing 787 Dreamliner can carry about 250 passengers. This blog was viewed about 1,800 times in 2012. If it were a Dreamliner, it would take about 7 trips to carry that many people.
מישהו שאל אותי היום בטוויטר –
מניין היצר לפרסם תמונות חושפניות?
ותוך כדי שאני כותבת ״לא יודעת״, הבנתי שזה חלק מהתהליך הארוך שאני עוברת.
חיפוש, גישוש, ניסוי, גילוי.
הייתי ילדה שמחאו לה כפיים כשהוציאה מילה מהפה ושהתביישה מהצל של עצמה.
לאט מאד גיליתי שיש לי מילים ומחשבות מעניינות להציע (ואולי אפילו, לא עלינו, עוד כמה דברים), שלא היה לי בדל שמץ שהן קיימות,
ואני רוצה בכל מאודי לסלוח לה, ולקבל את הילדה חסרת עמוד השדרה שעדיין אוחזת חזק מידי שם בפנים.
(במקור כתבתי ״להרוג אותה״ אך נמלכתי בדעתי).
כל יום יש לי אומץ להגיד עוד מילה ואני מותחת ובודקת גבולות.
30 שנה של צירים והלידה עוד רחוקה.
לפעמים זה נראה לי פאתטי, אבל דומני שאחד הדברים הכי חשובים שלמדתי לעשות ולא ידעתי, זה להגיד- בתחת שלי.
ועדיין יש לי הרבה ללמוד בתחום הסבוך והמרתק הזה של תורת ה״זדיינו״.
אולי השלב הבא בגדילה שלי יהיה ההכרה בכך שאני כלל לא זקוקה לאקסהביציוניזם שאני מאכילה כל כך יפה, למרות שנראה כי הוא מפריע יותר לסובבים מאשר לי.
ואיני מוציאה עצמי מן הכלל- השופט לעתים קרובות מידי.
השאלה היא מה חשוב,
מה אנחנו רוצים, או מה אנשים חושבים.
עניין האכילה והמשקל מטריד אותי בערך מגיל 10.
זה אומר שעשרים שנה יותר מידי אני מתעסקת באובססיביות עם הדבר הלא נכון.
כלומר לא טוב להתעסק באובססיביות בשום דבר, אבל נגיד שאם כבר, אז הייתי מעדיפה שזה יהיה עיסוק בספורט במקום הטחת קללות מול המראה.
כעת, לפני שאתם משעינים את המצח על היד ומסננים ברוגז- טוב מה היא רוצה עכשיו, זאתי, היא בסדר/רזה/כוסית- עלי להגיד לכם שאין טעם לרוגז הזה.
אין מה לעשות. יש לעיניים שלי תכונה מיוחדת וקסומה שמאפשרת להן לראות רק מה שהמוח המעוות שלי מורה להן לראות.
אה נכון, זה ככה אצל כולם.
בקיצור- דימוי עצמי. ולרוב, זה לא ממש משנה מה יגידו האנשים סביבכם.
זה משהו שהמוח חייב להבין והמוח, ובכן, הוא לא תמיד בסדר.
אז איך זה קרה? למה אני מרגישה שאני חייבת להיות שדופה כגמל שלמה המסווה לעלה יבש?
באופן הגיוני וטבעי, זה התחיל עם מודל היופי הרווח- רזה מאוד זה יפה וסקסי. בלה בלה.
אצלי באיזשהו שלב זה קיבל גוון אחר.
השם הראשוני של ה"אידאל" הזה היה "הירואין שיק". אני חוששת שנשארתי בשלב ההוא, שלב ה-"אני לא רק לוקה בתסמונת ההרס העצמי, אני גם נראית ככה, יו".
אלליי. אני מודה, אני תקועה בשלב של- הרס עצמי זה מגניב, כנראה.
סיגריות, סמים, אלכוהול, דיכאון. לעזאזל, אין סיכוי שאיימי וויינהאוס הייתה יכולה להיות שמנה! זה פשוט לא מסתדר עם הדימוי.
זו אולי השאיפה הטפשית והרומנטית הזו, להיות אמנית מיוסרת שאוכל זה הדבר האחרון שמעניין אותה. היא עסוקה מידי בליצור ולעשות ולחשוב ולכתוב ולצייר ולשיר ולנגן ולאהוב ולסבול ולהנות ולעשן ולשתות ולהיות מגניבה- אין לה זמן לאכול.
אוכל זה אוברייטד בשבילה, בזבוז זמן. היא קשוחה מידי בשביל לבקש תוספת והיא תמיד מסתפקת במועט ומרגישה שבעה אחרי שלושה ביסים. יש דברים אחרים שממלאים אותה. אה, והיא גם מפסיקה לאכול כשהיא שבעה, שזה הכי מוזר.
אין סיכוי שתמצאו אותה כמוני, מרקדת בכסא בעת הארוחה כי פאקינג טעים לי, אום נום נומי.
היא תהיה דומה יותר לגיבורי אחד השירים האהובים עלי בעולם, ומעוררי ההשראה:
"…החדרון הצנוע ששימש לנו כקן לא היה שווה פרוטה,
שם הכרנו, אני שצעקתי רעב ואת שדגמנת עירום
…
אכלנו פעם ביומיים,
בבתי הקפה בשכונה,
היינו אחדים שחיכו לתהילה
ולמרות שהיינו עלובים והבטן הייתה ריקה,
לא הפסקנו להאמין.
היינו מדקלמים חרוזים בבארים ומציירים עבור ארוחה חמה,
לה בוהם, לה בוהם,
את היית יפה
לה בוהם, לה בוהם,
היינו מאושרים…"
מילים: ז'אק פלנטה
לחן וביצוע (מטריף): שארל אזנבור
תרגום מצרפתית בפוסט זה: אמא שלי.
עכשיו עצרו שנייה. אל תכעסו עלי- אני מודעת לכך שזהו דימוי חולני, ילדותי ושגוי.
פשוט החלטתי לשתף אתכם.
כנראה מתוך הידיעה שיש נשים רבות מידי כמוני, כל אחת וסיבתה שלה לדימוי כזה או אחר.
היום אני מוצאת את עצמי מתרחקת מההרס העצמי, שותה פחות, מעשנת פחות (מהכל) ומנסה ממש חזק להפנים שעצוב ושדוף זה לא, אני חוזרת, לא סקסי.
אני אמנם בוכה כרגיל בינתיים, אבל יוצרת יותר.
יש סיכוי שבקרוב אקבל את הגוף שלי כמו שהוא, אפילו שאני כנראה מאוד רוצה שיהיה כמה שפחות ממנו.
וכשאני אומרת בקרוב אני מתכוונת לעוד 20 של אובססיה.
אתם לא יכולים לראות אותי, אך אני מחככת את ידיי בזדוניות מול המסך.
סוף סוף, הזדמנות להשתלח בחדרי הכושר.
אם הספקתם להכיר אותי קצת, כבר הבנתם שאני עגלה עצלה ולא עזר גם הביקור אצל הנמלה.
משפטו המפורסם של וודי אלן: "כשאני מרגיש שבא לי לעשות ספורט, אני נכנס למיטה ומחכה שזה יעבור"- הוא סוג של מוטו אצלי.
עם זאת, אני לא שוללת אותו מכל וכל.
עם ההרגשה הנפלאה שמציפה אותנו אחרי הספורט, אין שום סיכוי להתווכח. לכולנו זה קרה:
החבר או החברה אילצו אותנו להצטרף להליכה מזורזת עד אין סוף או למשחק כדורסל עם מעודדות, לאו דווקא בסדר הזה, ואחרי שכנועים רבים, הסכמנו.
בסוף תהליך ההזעה המייגע כבר הרגשנו על גג העולם, התחשק לנו לאכול רק סלט טרי שזה עתה ירקותיו נקצרו ללא מגע יד אדם ונשבענו אמונים לפרטנר שמעכשיו, אנחנו עושים את זה קבוע. באמת.
וזהו. שם זה נגמר.
מה, הפעם האינטנסיבית ההיא הספיקה למלא זמן.
מגרש הספורט החביב עלי
הפרטנר מתייאש וממשיך בשלו בלעדינו. הזמן עובר ואנחנו נפעמים מיכולת ההתמדה שלו. בד בבד , מתחילות לעבוד גם נקיפות המצפון.
אנחנו מחליטים לעשות צעד אמיץ ולהרשם לחדר כושר. "אם נשלם על זה, נהיה חייבים ללכת", זה מה שאנחנו אוהבים להגיד לעצמנו כדי לתרץ את הדיסוננס שלנו, שסרוח על כורסא עם בירה על הכרס, סדרת שלטים וקונסולת משחק בהישג יד. מה אכפת לו באמת.
אז אנחנו עושים ברור אינטרנטי, מזדעזעים מהמחיר, רואים כמה תמונות, אולי אפילו קופצים לראות, נותנים אשראי בלב כבד והופ- אנחנו מתאמנים רשמיים, כדין וכדת.בהתחלה כל הלו"ז שלנו מתנהל סביב חדר הכושר ואנחנו מגיעים גם לעבודה עם מגבת סביב הצוואר.
לאט לאט, אנחנו מבינים שלחכות בתור למכשיר כושר כדי להתפלש בזיעה של זה שעבד עליו קודם, להתאמן על מכשיר שנקרא "גניקולוג" ולשמוע את הבחור המקסים ליד שואל אם "את תמיד פותחת ככה את הרגליים?", להזיע עוד לפני האימון מעצבים על זה שהיינו צריכים לחפש חנייה יותר זמן מהאימון עצמו, להתלבט בין כרוב לגזר כי המכון פשט לך את הרגל ואתה גם מחוייב אליו-זה לא כזה תענוג.
בסוף, אנחנו מוצאים פראייר תמים להעביר אליו את המנוי ויוצאים אל החופשי.
אנחנו מבינים שבספורט, בין אם הוא בפארק הירקון באוויר הפתוח ובין אם במכון של מיוזעים שעולה לך הון- צריך להתמיד, אין מנוס.
רק שבמקרה הראשון זה יותר ריחני, נעים, אישי, עצמאי , נגיש, זמין ומשאיר קצת כסף לבירה של אחרי.
טיפ טיפה- טיפ ספורט יומי לעצלנים:
הפנימו את הכתוב מעל.
לגבי הביצוע, תשנו על זה קצת ואז תחליטו.
חלקכם יחשבו שזה נושא בנאלי. מי לא מתעב את חברות הסלולאר? מה שבטוח זה, שאף אחד לא אוהב אותן. חוץ מאלה שלהן הן שייכות.
עם זאת, אני רוצה להציג כאן תחושות אחרות לגבי החויה הקרויה "מרכז שירות לקוחות".
אני לא אדבר אתכם במספרים, במידת התרמית, בחשבוניות, באגורות לדקה.
אני אדבר אתכם על תחושות, רגשות, מצוקות וקריסה כללית וסופית של מערכת העצבים.
אני אדבר אתכם על התגלמות הרוע, הגזל, העושק, החמס, הביזה המרמה, הנוכלות, הבעילה וההגעלה-
להלן תקראנה: רשתות סלולאריות.
הגעתי למרכז שידול הלקוחות של הרשת הסלולארית בה אני כלואה, לקחתי מספר, היישרתי מבט בעוז אל הלוח שהציג את מספר האסיר שנמצא כרגע בתא העינויים והתעצבתי. הלך הערב.
חיכיתי, חיכיתי, חיכיתי, חיכיתי וחיכיתי. אפילו מכונת הקפה לא עבדה. וחיכיתי. ואז שלח אותי הצג אל עמדה מספר 2 הידועה לשמצה. צעדתי אל גורלי בחשש והתיישבתי.
כפי שהבטחתי, לא אלאה אתכם במספרים, בשדרוגים, בשקרים, במסלולים, בהבטחות, בחשבונות ובאחוזים שקיבל התליין על מפרקתי הרעועה.
אבל אשתף אתכם בצרימה הווקאלית הבלתי פוסקת, החיוכים המאולצים שדמו לשקיות המתהוות תחת עיניי, אותם המשפטים שחוזרים על עצמם שוב ושוב נוסח: "בואי, תני לנו לעשות את העבודה בשבילך" (עבודה בעיניים, אתה מתכוון), ההמתנה המייגעת, הקריאות הנשנות לאחראי, השידול התמידי, ואז- קבלת גזר הדין, ההתחייבות ולבסוף חתימה על חוזים. כל כך עייפה, לא אכפת לי כבר.
אני יושבת מול הישות החלקלקה הזו, "נציג שירות", ללא דרך לדעת מה הוא מחליט לתעד מתוך כל השיחה במחשב הקטן והמסואב שלו, מה הוא רואה מולו במחשב. אולי זה סוליטייר בכלל? אולי הוא סוגר סדרה בנונשלאנט בדיוק כשהוא מסביר לי באופן מעורפל בעליל לאן אני נכנסת.
לא באמת הבנתי? יותר טוב. זו השיטה- התשה.
ואני אכן מותשת. ואני חותמת. מרגישה בכל כדורית בדמי האנושי שאני מוכרת נשמתי לשטן.
או אם יש משו גרוע מן השטן- אז לו. לרשת סלולארית, למשל.
לאחר שלוש שעות, יצאתי מהמקום. כמו תרנגולת שמרטו את נוצותיה, נאד שסחטו ממנו את טיפת המים האחרונה, סמרטוט שניקו איתו 3 פסחים רצוף ועם מוח לא מתפקד.
בדרך הביתה, עם השקית הצבעונית הצבועה שלהם בידי, מחוץ לפלורסנט החזק, הקור המקפיא של המזגן ושיטת ההתשה בעינויים ורבליים ופיזיים מתונים- אני מעכלת אט אט עד כמה גדולה התרמית.
עם המשב הרענן של אוויר הרחוב האנושי, הבריחה מהריבוע הזרחני המאיים ששרף לי את שארית הערב- הבנתי כמה רבים הדברים שהושכח ממני לשאול, כמה פרטים חסרים לי, כמה אני באמת הולכת לשלם- גם נפשית, בזמן ההמתנה העתידי על קו טלפון כלשהו בציפייה לפתרון הבעיות שצצות במוחי עכשיו.
אני מגיעה הביתה, צונחת אל המיטה בכבדות וכל מה שאני מצליחה לחשוב עליו, זה מקלחת שתשטוף את תחושת החילול.
"תגידי, למה את הולכת כמו בבון?", שאלתי חברה שהתקדמה אל עבר נקודת המפגש בה קבענו- לה לקח קצת זמן לדדות, לי היה זמן לנעוץ בה מבטים.
"אה, זה. שחי ומפשעות. הסרת שיער בלייזר. שורף."
אוקיי, זה מסביר את הריווח המוגזם בין הרגליים בהליכה והמרחק הלא טבעי בין הידיים לגוף.
"אז איך זה?" שאלתי בשעירותי, "את מרגישה נטורל?"
"אני מרגישה כאב. ואם כבר מישהי כאן בנטורל או בבון, זו את".
"כן, זה נכון" מלמלתי תוך כדי שאני ממוללת את שפמי ללא משים.
יפה לה שפם (פרידה קאלו, ציירת ומודל חיקוי).
מהמפגש הזה חזרתי מעט מוטרדת. אולי כדאי גם לי להיות חלקה לנצח, זוהרת, בוהקת, משומנת בג'ונסון& ג'ונסון, בלונדינית ועם ציצי שמתמזג לי עם הגרון?
אולי זה הנטורל האמיתי??
שוב מוללתי את שפמי בעצבנות.
למה לעזאזל אני ממוללת את שפמי? למה יש לי שפם שאפשר למולל?!
גמלה החלטה נועזת בליבי ולאחר שעתיים של סבל עילאי, ייסורים קשים, בכי וקללות- הייתי חלקה למשעי וקלה בכמה קילוגרמים.
זו הרגשה טובה אלינור- דירבנתי את עצמי- את יכולה לחיות ככה.
מיהרתי אל המחשב (הגעתי אליו ממש בזריזות שכן הוסרו השערות שהיו עלולות ליצור חיכוך עם האוויר- מה שהיה מאט אותי) והתחלתי לחפש את המכון האולטימטיבי להסרת השיער המיותר לצמיתות.
באתרי המכון בהם שוטטתי נתקלתי במשפטים כמו:
" הוא מביט במראה ורוצה שינוי. הגבר החדש – רואים אותו בסרטים, בפרסומות בטלוויזיה וגם כאן אצלנו בשכונה", לפעמים אני שמחה שאני חצי עיוורת.
"אצלנו מקבלים הלקוחות שירות ברמה של בית- חולים מודרני".
מזל, לרגע חשבתי שהם מסירים שיער באמצעות חייט הודי.
משיחות עם חברות התברר ש:
– מאחר ושילמת מראש, לא אכפת להם שאת התור לטיפול הבא קבעו לך לתאריך שבו השערות גם ככה יעלמו בינות לקמטים.
– חוזר על עצמו מצב שבו אחיות או מגלחות (כן, יש מקצוע כזה), מנצלות את המצב כדי לשמח את הנטייה המינית שלהם. (באמת! לא צוחקת!)
– יש סיכוי להשאר עם כוויות שיגרמו לך ללכת כמו בבון.
– רצוי לא להסיר שיער בכלל בין הטיפולים- שובו של הבבון.
לסיכום-
יש לקחת בחשבון ששינויים הורמונליים, מחזורי צמיחת השיער ואפילו החום שמפיץ מכשיר הלייזר- הם אלמנטים שמעודדים ומגרים את השערה לצמוח שוב.
אז לפני שעושים את הצעד הראשון לקראת "ספורט אילוסטרייטד" או לפחות לקראת חצי מודעה לצד שלומי סרנגה במקומון- יש לבדוק בקפידה את כל הפרטים.
טיפ טיפה- טיפ ספורט יומי לעצלנים:
עשו מנוי ל"ספורט אילוסטרייטד".
ללמוד מטעויות העבר זה דבר חשוב ואף הכרחי.
לצער חלקנו, יש כמה דברים בעבר הרחוק שהיו יכולים להקל ולהנעים את חיינו, אך דווקא אותם החלטנו להכניס תחת הקטגוריה: "השטויות של פעם".
בעבר הרחוק, אנשים בהירי עור ומלאים במקומות הנכונים נחשבו יפים, אצילים, בריאים ועשירים והמראה העגלגל והמדושן היה לסמל סטטוס.
עור לבן העיד על כך שאתה לא משרת אף אחד ולא שר שירים מטופשים בשדות כותנה כדי להקל על היאוש,
ואת- יושבת כל היום על הטוסיק השמנמן והורדרד שלך תחת שמשיית תחרה צחורה.
באגדות, היפה מכולן הייתה שלגיה, שנקראה כך כמובן על שום צבע עורה מחזיר האור.
אפילו בשיר השירים, התנצלה החתיכה התורנית על שזפונה:
"אַל-תִּרְאוּנִי שֶׁאֲנִי שְׁחַרְחֹרֶת, שֶׁשְּׁזָפַתְנִי הַשָּׁמֶשׁ; בְּנֵי אִמִּי נִחֲרוּ-בִי, שָׂמֻנִי נֹטֵרָה אֶת-הַכְּרָמִים"
(שיר השירים א' פסוק ו').
ועדיין, על אף שלל העובדות הנחרצות שהובאו זה עתה, ואינני מוציאה עצמי מן הכלל הטיפש, רובנו מעדיפים להראות כגפרורים שזה עתה סיימו לבעור- דקיקים ושחומים.
לא פעם ולא שלוש, נתקלנו בכלות שנראות יותר כמו משהו שטעים לאכול, ובחתנים שאפשר לאתר רק באמצעות הלבן של העין.
אנחנו נתקלים ברוחצים בים הנמרחים בשמן (לא עלינו) ואשר מפקירים את בשרם למאכל השמש.
ובצרפתים.
פריט חובה לים
ובכן, הרוב הגדול כבר הפנים את הסכנות החמורות, האיומות והנוראיות שיש בשמש: כוויות בשלל דרגות, נזק למערכת החיסון של העור, קטרקט, אלרגיות, קמטים קשים מוקדם מן הרגיל ופיגמנטיציה (בטוח כבר יצא לכם לראות בחורה עם כתם כהה מעל השפה העליונה שמייבבת: זה לא שפם! זו פיגמנטציה!).
אה, וסרטן.
בתור מי שמכורה לשמש, אני יכולה לומר שקשה מאוד להמנע.
גם כי היא תמיד שם, בשיא אונה, לפחות בארץ ולפחות עד 2012 וגם כי כאמור, רובנו אוהבים את האדום האדום הזה.
בשלב הזה בדיוק, נכנסו לתמונה מיטות השיזוף.
או בשמן המדויק יותר- מיתות השיזוף.
או בשמן המדויק יותר- "בואו! בואו בהמוניכם לשלם ממיטב כספיכם על מנת לשכב במיטה סגורה, קלסטרופובית, באווירה לא כייפית כמו בים- ולקבל בדיוק את אותו הסרטן! או מחלות חשוכות מרפא כמו זאבת שעוברות בין המשתמשים! מהרו, מהרו, לפני שיעלו עלינו!"
בשלב הבא, נכנס עניין השיזוף בהתזה. אין לי משהו רע להגיד על זה, משום שבעיקרון זהו הפתרון הבריא ביותר לחובבי השיזוף. כמה מלאכותי ומוזר זה עלול להיראות- זו כבר שאלה אחרת.
לסיום, אי אפשר להתווכח עם המציאות, למרות שאנחנו אף פעם לא מפסיקים לנסות.
כולנו התגרינו בשמש בשלב זה או אחר וקיבלנו בתמורה את החווייה המפנקת של מריחת לבן קר ומסריח על כל הגוף, לחכות שהוא יתייבש ויתפורר בכל מקום, בדיוק כמו העור שלנו ביום שאחרי.
זכרו תמיד: כדי לנצח את השמש, יש לצאת החוצה רק עם מקדם הגנה, כובע רחב שוליים, משקפי שמש וחליפת צלילה. בהצלחה.
טיפ טיפה- טיפ ספורט יומי לעצלנים
מאחר ואסור לצאת החוצה, עשו הליכה ברחבי הבית.
שנאה עצמית.
היא תמיד שם.
היא לובשת מגוון צורות,
פחד
גועל
תחושה תמידית של שברון לב
דחף לבכות
זעם נוראי
חוסר סבלנות
חוסר פרופורציות
טרוניה
צורך בתשומת לב
ויש עוד כמה וכמה ממתקים בשקית יום ההולדת החביבה הזו.
אני חנות הממתקים כולה.
כמו שאומר פסואה ואני מזדהה:
״
אני שום דבר.
תמיד אהיה שום דבר.
יתירה מזאת, נמצאים בתוכי כל חלומות העולם.
״
(חנות הטבק)
שנאה עצמית משולבת נרקסיזם. מרתק.
אבל בינינו, שנאה עצמית, זה לא כזה מרגש או מעניין.
בפוסט הזה אני מנסה בעיקר להסביר לעצמי (ולחפור לכם) למה זה החמיר.
החמיר בצורות שהקשו עלי את התפקוד בשנה האחרונה, גרמו לי קצת לאבד את זה ובגדול, די חיבלו בהתנהגות ובשיקול הדעת שלי.
ניסיתי להבין הרבה זמן למה הפרידה גרמה לי לתעב את עצמי ככ.
נכון זה לא נעים כשמישהו שאת אוהבת מאוד (יותר מאת עצמך, כי את עצמך את ממילא לא אוהבת) קם ועוזב. כמו אומר לך- מיציתי את נוכחותך. עייפתי.
אך מעבר לזה, הדברים שגם ככה לא אהבת בעצמך הופכים למפלצות לא מרוסנות וחסרות שליטה. החל מדברים ״קטנים״ כמו כסיסת ציפורניים וכלה בהתקפי זעם, דיכאון וחרדות. כולם יחד הופכים לאיש מרשמלו נוראי שהוא הוא זה שגרם לפרידה ושהפך את כל הדברים שהיו בי תמיד- לבלתי ניתנים לנשיאה.
לא מספיק שאלה דברים שאני שונאת בעצמי בלי קשר לכלום, עכשיו נוכחותם מכבידה כמו שמיכת פוך רטובה על הפנים. חשוך ואין אוויר.
אולי אני צריכה לקבל ולהפנים שהלב שלי נועד לכאוב.
הוא כמעט תמיד ככה- לב עם מאה אחוז נכות. אין תרופה או פתרון, צריך פשוט להשלים עם זה ולהמשיך ללכת בראש מורם.
לחיות עם הכאב, זה אפשרי.
עם הכאב העמום והמתמשך יותר קל, אבל אלה הן ״מכות החשמל״ שמטמטמות אותי. מן הלמות פתע בבית החזה, חצי תחושה של רכבת הרים בירידה וחצי תחושה של פרפרים בבטן. קשה להסביר, אבל זה זרם חזק ופתאומי שמשאיר אותי בלי אוויר, הלומת חום וחנוקת גרון. המרחק משם לעיניים מוצפות קטן כמו האהבה שלי לרגעים בהם אני מקללת את מהירות הגלישה בבית שלי.
צורחת על העכבר.
מטיחה את המקלדת בשולחן.
זרמי הכאב הללו בבית החזה, שמרגישים כאילו הלב שלי הוא ערימת גלדים שנפתחו ושבו לדמם ולדלוק, מכים הרבה וחזק מידי. באמצע הרחוב ובאוטובוס מידי. לפני השינה ובאמצע העבודה מידי.
מה עושים עם כל הרגש המזוין הזה לעזאזל?
שמש נצחית בראש צלול.
הו.
ה-דילמה.
האם הייתי מוחקת הכל?
מניחה שלא הייתי מוותרת על ההיכרות והלמידה.
האם הייתי מוחקת את הרגש, כל טיפת רגש שהוא, שעוד נותרה? בלי לחשוב חצי פעם.
לפעמים גם חושבת שאולי קל לי לפתח תלות באהבה כי הלב שלי כל הזמן עולה על גדותיו וכשאני מוצאת למי לתת…טוב, הוא בר וחסר מזל בו זמנית.
וגם אני.
בינתיים ממשיכה לחיות עם חור בבטן ומכות של עצב ללב.
מניחה שזה לא יגיע למקום הרלבנטי, אבל בכל זאת רוצה להתנצל על דברים שעשיתי בשנה האחרונה.
רוצה לבקש סליחה מעצמי שלא אהבתי אותי מספיק כדי שאוכל לשחרר מישהו אחר.
ועכשיו אלינור, תפסיקי לבכות ולכי לישון.
נשיקות.
אני כבר חצי שעה במזגן ואני עדיין מזיעה.
הגוף שלי בטראומה ואני 100% אחוזת לחות (ותודה לבלוג דורבנות על הביטוי הגאוני).
אתם יכולים לומר לי שזו בעיה שלי שאני הולכת חצי שעה ברגל בבוקר לעבודה, אבל מה רע בלרצות לבזבז קצת קלוריות ולחסוך באוטובוסים?
אז אני מגיעה למשרד רטובה, מנסה להראות כאילו הרגע יצאתי ממקלחת בוקר מרעננת ונקישת עקבי הנעליים זה בזה שיגרה אותי היישר למשרד- ללא מגע של החוץ.
לפחות אין לי עיגולי זיעה. אני עיגול הזיעה בכבודו ובעצמו.
העניין הוא, שההליכה למשרד מלווה בדרך כלל בבן זוגי, והוא לא- אני חוזרת- לא מזיע.
אחרי שניסיתי לעודד את עצמי ב "הוא בטח מקנא בי כל פעם כשיש קצת רוח" והצחקתי את עצמי עוד לפני סוף המשפט- התחלתי לחשוב על מיני פעולות שניתן לנקוט, חלקו קיצוניות וחלקן פחות.
אני תמיד מתחילה בקיצוניות: ליידי ספיד סטיק.
אבל אז אני ישר מתחרטת. אני לא צריכה את הבלגן הזה, אני חושבת לעצמי, אני עדיין לא אינדיאנה ג'ונס, עם השוט והקפיצה מהרכבות ומערות ואיזה קאובוי שמריח לי את בית השחי בסוף הפרסומת. לא, קיצוני מידי.
זה גז מדמיע או שאת פשוט שמחה לראות אותי?
אני מורידה הילוך וחושבת על ניתוח להסרת בלוטות הזיעה.
מתוך אתר של מרכז קוסמטי וניתוחים פלסטיים: "דרך שני חתכים קטנטנים סמוכים לבתי השחי מוחדרים מכשירי הניתוח ומבוצעת שאיבת וגירוד בלוטות הזיעה… יש להימנע מפעילות גופנית במשך מספר שבועות…תופעות הלוואי והסיבוכים כוללים שטפי דם באיזור הניתוח, זיהום מקומי, תתכן פגיעה בעור שעם ריפוייה תתכן יצירת צלקות קטנות, תתכן תחושת נימול וירידה מסוימת בתחושה בעור של בתי השחי, שינויים פיגמנטרים באזור הניתוח, ופגיעה בשיעור של בתי השחי."
זה נשמע לי בסדר גמור.
אני כמעט מוכנה ללכת על זה ואז אני נזכרת שאריק סיני גם עשה כזה ניתוח.
זה מוציא לי את החשק.
יש כל מיני משחות ודאודרנטים מיוחדים שמונעים הזעה, אולי מהם תצמח הישועה.
כיתתי רגליי לבית המרקחת הקרוב לביתי, נכנסתי פנימה, טיפות הזיעה שלי הפכו לנטיפי קרח שבישרו על בואה של דלקת ריאות, אספתי את שלל התכשירים שהליצן, סליחה, הקוסמטיקאית המליצה עליהם, נשכתי שפה בקופה, נטלתי את השקית שלי ונפלתי החוצה אל תוך גל חום לח וכבד. אז ככה מרגיש ענן.
הנהגים הדליקו אורות ערפל והמשכתי בדרכי. כשהגעתי הבייתה, פרשתי את השלל, קראתי קצת אותיות קטנות, גיגלתי קצת וגיליתי מספר דברים שהליצן לא סיפר לי עליהם:
למנוע מהגוף את פעולת ההזעה הטבעית של הגוף – זה לא בריא! מפתיע.
המשחות והדאודורנטים שמונעים את ההזעה, מכילים אלומיניום, שהינו חומר מסרטן.
כמה שיותר אלומיניום- ככה פחות מזיעים.
אם כבר, יש לי פתרון יותר זול- לכו לאתר בנייה ותמרחו קצת זפת בבית השחי. זה יסגור לכם את הפינה. תרתי משמע.
דאודורנט אבן מינרלית- זוהי אבן, ממש כמו שאבן נראית. מרטיבים אותה, מורחים, מחכים שיתייבש והופ!
לא מזיעים עד סוף היום. יש הטוענים שאחרי שבוע- שבועיים שהגוף מתרגל לפעולה של האבן, זה עובד יופי.
אז ניסיתי, הסרחתי כמו שאקיל אוניל ביום מוצלח.
ולא, אני לא אמשיך להוות מפגע בריאותי במשך שבועיים עד שהגוף שלי "יתרגל".
חוץ מזה, שגם האבן מכילה אלומיניום.
בסופו של יום, החלטתי להשאר עם הדאודורנטים הרגילים ולהקפיד שדווקא אין אלומיניום בינות לרכיבים המוזרים עם השמות הארוכים.
דומני שהפתרון האידאלי עבורי הוא לקחת את בן הזוג הלא מזיע שלי ולעבור למושב.
טיפ טיפה- טיפ ספורט יומי לעצלנים
סעו לתל אביב.
חפשו חנייה.
צאו לשחייה באוויר.
זה אמור להספיק לאיזה חודש כל הסיפור הזה.
קנסות.
הם מתחלקים לשני סוגים:
אלה שאתה מקבל כי עשית משהו רע, לכאורה, ואלה שאתה מקבל ללא כל סיבה נראית לעין או גרוע מכך- על שעשית מעשה טוב, למשל- היית חבר/ה של מישהו.
נתחיל בסוג הראשון.
קנס על מעשה רע לכאורה, הוא ללא ספק קנס על חצית מעבר חציה להולכי רגל באור אדום.
בשם השדים, הרוחות ואלוהי כל הפסים הלבנים והצמתים המרומזרים- באמת?!
וזה כל כך כואב, תמיד כל כך כואב. הרי בבירור לא הגיע שום רכב, ואני כ"כ ממהרת לבקר את סבתא בבית החולים, אדוני השוטר (דמעה, פאוזה, משיכה באף, אנפוף).
בינינו, יותר בטיחותי לעבור באדום. מרבית העוברים בירוק לא באמת מביטים לצדדים- בניגוד לעוברים ברמזור אדום- ולפיכך סיכויים להידרס גדול הרבה יותר.
הסוג השני.
הופתעתי מאוד למצוא את ההזמנה שלכם בין שאר החשבונות לתשלום בדואר, אני ממש שמחה שאתם מתחתנים/ מתרבים וכל זה, אבל מה לזה ולחשבון הבנק שלי..? אם אפשר לקרוא לו ככה.
הרי חשבון נוצר רק כאשר יש סך של איברים שניתן לבצע איתם פעולות.
חשבון הבנק שלי (תמונת אילוסטרציה).
בכל מקרה, גם כאן יש חלוקה לסוגים של הזמנות:
אחת, היא הזמנה מחברים שבפעם האחרונה שראיתי אותם החליפו איתי את סטיב על ברנדה וברנדון בקלפים של בוורלי הילס, ושנייה, היא הזמנה שידעתי שאקבל עוד לפני שהודפסה ובניגוד לראשונה- באמת מרגשת ומשמחת.
ונחזור לחשבון הבנק. עוד לפני החתונה-
יש חינה? צריך להביא מתנה.
מסיבת רווקות? אלכוהול בכמות שלא תבייש את המלחמה הקרה, קישים, פסטות, מאפים ושתייה קלה, סקסולוגית/קוראת בקלפים/שקר כלשהו/חשפן, להשכיר מקום שיכיל את כל זה- תעשו את החישוב לבד.
ויש גם מחיר נפשי לכל הסיפור.
המקווה. לא אבין את זה לעולם. בואו כולן, הביטו בי עירומה ונבוכה באמבט מזוהם והמתינו לברכתי. בעיקר הרווקות המסכנות, צוק צוק צוק. אה, ותביאו מתנה.
כמו כן- לקיחת יום חופש והרבה אוויר כדי ללוות את הכלה ביומה המרגש, או במילים אחרות- הסבה לשק אגרוף.
וזה לא נגמר, אפילו כשהגברת השמנה מתחילה לשיר. למעשה, זה לא נגמר עד שזה לא נגמר.
שבת חתן, מה, גם לו מגיע משהו, מסכן. אז נביא שוב את כולם, עוד סבב נשיקות, עוד בורקס, עוד כיף.
אני יכולה להמשיך גם הלאה למפגש הצפייה בחברותא בתמונות ובסרט החתונה, בביקור אחרי הלידה, בברית/ה….בסה"כ, הרי, החיים הם רצף של אירועים הראויים לציון והזמנת מקום באולם.
בינתיים, חלקנו, האנשים שעדיין לא החליטו אם בכלל להסכים עם הקונספט של מוסד הנישואים ובטח שלא עם כל האירוע הגרנדיוזי הזה- ימשיכו לדמיין טקס קטן בבית כנסת ולעבוד על תחזוק שוטף של "חשבון" הבנק.
לאחר ימים ארוכים בהם אני תקועה עם נושא לטור, החלטתי לעשות מעשה ולרכז את כל מחשבותיי ומאמציי בשאלה: מה פיזית, בכל הכוח –הורס לי את הבריאות? מה גורם לדם שלי לבעבע? מה עושה לי חולשה בברכיים, דפיקות לב מואצות, גלי חום ומיחושים של עצבים קשים בבטן שעושים את דרכם קרוב יותר בכל פעם אל הלב?
מה אשכרה מקצר לי את החיים?
התשובה כמעט חד משמעית: מחשב איטי.
מחשב איטי שנוטה להיתקע אם החלטת ברוב חוצפתך, לשמוע איזה שיר למשל, בזמן שאתה קורא את חדשות הבוקר.
מחשב שהחליט לצאת להפסקה בדיוק בשלב השמירה של מסמך ממש ממש ממש ארוך שהרגע סיימת לכתוב.
העכבר מחליט להתחיל בסיבוב "החשיבה" האינסופי וממוטט העצבים שלו וכל הקליקים חסרי התועלת בעכבר רק מחמירים את המצב ומגבירים את התסכול.
לתהליך מספר שלבים:
שלב האי-שפיות: מריבה עם עצם דומם
שיחות שלמות, קללות, גידופים, איומים, תנועות מגונות ואיחולים שלא משאירים למחשב שלך ולך כל מקום לעתיד משותף. העכבר האומלל מוטח אל השולחן פעמים אינספור בלא עוול בכפו, שכן אולי זה מה שישחרר את "מה שנתקע שם בפנים".
כמובן שאם המחשב משתחרר לפתע מתקיעתו באמצע קללה עסיסית, זהו גורם למבוכה שחייבת להסתיים בקללה נוספת, הפעם בסגנון מוכיח ומטיף יותר.
שלב ההזדמנות הנוספת
יש גם את רגעי התחינה. לחישת דברי חלקות במתק שפתיים אל מסך המחשב, זריקת מילות אהבה גרנדיוזיות וחסרות כיסוי אל האוויר.. "סיים לשמור רק את הקובץ הזה, וזהו. לא ארצה ממך יותר כלום לעולם".
כשזה עובד, אתם מרגישים כמו הורה גאה שחזה בבנו בכורו יחידו עושה את הקקי הראשון בסיר. כמו כן, אתם שוכחים את הבטחתכם ומבקשים מהמחשב דברים נוספים.
כשזה לא עובד, תחושת אכזבה עמוקה ועלבון אישי מציפים אתכם ואתם מרגישים נבגדים ומרומים.
שלב המעשיות
בהייה במסך, תהיות קשות לגבי העתיד ו"יחסינו לאן", חישובים כלכליים מהירים באשר למחשב חדש ומיד לאחר המחיר המתקבל ריסטארט והוצאה-חיבור מהחשמל, פעם נוספת. אולי הפעם.
שלב ההשלמה
בהייה במסך.
שלב המחילה
מיד לאחר קניית מחשב חדש.
מתי שאלת את עצמך- עד כמה גדול הטוסיק שלי?
מה המספר שלי במשקפיים?
כמה שעות ביום אני יושבת מול המחשב?
כמה שעות ביום אני יושבת?
האם מלבד פתיחה וסגירה של הלסת אני נוקט בעוד פעילות גופנית?
עד כמה גדול הטוסיק שלי?
האם אני מלייקק כפייתי בפייסבוק?
האם אני מצייצת מהשירותים?
שאלות כאלה ודומות להן, עלינו לשאול את עצמנו מעת לעת.
התשובות להן, עשויות להעיד על מצבנו הבריאותי והנפשי כאחד.
הפעם, בחרתי להמחיש לכם איך רובנו (או לפחות אני) נראים מהצד.
הבשורה המשמחת: יש ברירה.
יומנה של בטטת כסא-מחשב שבחרה אחרת
כבר הרבה זמן שאני קמה בבוקר, כל בוקר, ועושה בדיוק את אותם הדברים.
פותחת עיניים, מגששת למשקפיים, מגרדת את עצמי מהמיטה, מדליקה את המחשב, משפשפת עיניים עד שהוא עולה, פותחת דפדפן, נכנסת לפייבוריטס ומשם לפייסבוק, בודקת את המספרים האדומים: כמה נוטיפיקיישנס, כמה הודעות, כמה הצעות חברות חדשות.
עושה הפסקה לצחצח שיניים ולהפעיל קומקום וחוזרת.
עכשיו טוויטר: כמה מנצ'נס, מי מינצ'ן אותי, מה קרה בלילה, מענה מהיר לפניות דחופות, בשאר אני אטפל אח"כ.
שמה את שיר הבוקר הקבוע שלי ביוטיוב, מחזירה למסך את החלון של הפייסבוק, קמה להכין את הקפה, שותה אותו תוך כדי התלבשות, מציצה מידי פעם לכיוון המסך- אולי יש עדכון חדש, נוטיפיקציה נוספת, סימן אדום כלשהו.
מסיימת להתארגן, מכבה את המחשב- לא לפני שעשיתי סבב נוסף בכל החלונות, אולי התחדש משהו- ויוצאת לעבודה.
באוטובוס, האזניות של הנגן באזניים, מידי פעם אני שולפת את הפלאפון ונכנסת לפייסבוק, מעלה עדכון על השמן המיוזע שהחליט לשבת דווקא לידי, עושה קצת לייקים, מגיבה לתגובות על הפוסט של השמן שהעליתי, מגיעה לעבודה.
בעבודה אני דבר ראשון מדליקה את המחשב והולכת להכין עוד קפה, בינתיים, עד שיעלה.
אני חוזרת, פותחת את הפייסבוק, המייל, הטוויטר והבלוג שלי- אולי יש שם תגובה חדשה, או עוד לייק.
אני קוראת מיילים- את האישיים ואת אלה של העבודה.
מחזירה תשובות לכולם
הם עונים לי
אני עונה חזרה
אני נכנסת לפייסבוק
מעלה עדכונים ללקוחות
מגיבה למגיבים
מעלה עוד עדכון בפרופיל האישי על כמה שאני עייפה בעבודה
מגיבים לי + לייקים
יש לי עוד מיילים מהעבודה ומיילים אישיים
מגיבה
לייקים
חוזרים אלי
אני עונה.
אני מתגלגלת על הכסא למטבחון להכין עוד קפה ולחמם אוכל ונוסעת חזרה לחדר לאכול מול המחשב.
אני כותבת פוסט חדש בבלוג ומפרסמת בפייסבוק עם סטטוס משעשע + מפתה.
עד סוף היום אני מרפרשת את הבלוג לראות כמה נכנסו/ הגיבו/לייקקו.
אני הולכת הביתה.
עולה לאוטובוס, אזניות, קצת פייסבוק בפלאפון.
מגיעה הביתה, מדליקה את המחשב.
עד שהוא עולה אני פותחת את המקרר, בוהה, סוגרת.
אין כלום בפייסבוק, חוזרת למקרר, חוטפת משהו קטן ואוכלת אותו מול המחשב.
אין שם כלום, אני בוהה. ואוכלת.
ואז, אני הולכת לישון.
זה מה שאני עושה כל יום.
למה…? לא ברור.
אני נפרדת מכולכם. מהמיילים, מהמגיבים, מכל הסטטוסים ה"עייפיםםםםם" וה"רעביםםםםם", מהמלייקקים הכפייתיים, מציפי ההום פייג'ים למיניהם, המתחרים ואנסי הלייקים המנסים לזכות במתנות וירטואליות- נמאס לי.
אני הולכת, ברגל, ואני לא רוצה שתלוו אותי הלאה.
אני לוקחת איתי ספר.
טיפ טיפה- טיפ ספורט יומי לעצלנים:
גיליתי שיש מכשיר פידול קומפקטי לשים תחת שולחן המחשב.
רכשו אחד ופדלו בעת העבודה.
גשם זה דבר חשוב ומבורך וכולנו שמחים על בואו.
עם זאת, אני באופן אישי הייתי מעדיפה שירד נקודתית, רק במקומות בו ממש זקוקים לו. למשל- לא בסביבתי הקרובה. כנ"ל לגבי החורף בכלל.
אז לכבוד החורף, שהגיע באיחור ממש לא אופנתי,
אספתי עשרה דברים מעצבנים במיוחד שמביא איתו החורף:
1. צייץ, מאדר פאקר, צייץ!
אני לוחצת שוב ושוב על כפתור ה"טוויט" בטוויטר- ואין תגובה. דבר לא קורה. מה העניינים, אני חייבת לצייץ את זה. כבר יש לי ציוץ חדש והנוכחי עוד רגע לא יהיה רלבנטי. האסימון עושה את דרכו מטה ואני בודקת את הפייסבוק, הג'ימייל ודומיהם- אכן קרה הגרוע מכל- נפל האינטרנט משתי טיפות ורוח קלה. ברוכים הבאים לבית האימים, הצרחות והעצבים של אלינור שריקי.
2. תפס אתכם גשם- אה! הפעם זכרתם להביא מטריה! דפקתם את המערכת. אתם צועדים זקופים וגאים עם המטרייה שלכם, מגיעים ליעדכם מקפלים אותה- ולא יודעים מה לעזאזל אתם הולכים לעשות עם המטרד המטפטף והמביך הזה. המלצה אישית- מעיל גשם עם קפוצ'ון מובנה.
3. אם עץ נופל באמצע רחוב ממש משעמם ואין מי שיפנה אותו- האם הוא באמת חוסם את כל התנועה? אכן חוסם ואכן אני לכודה ברחוב הממש משעמם שלי. 1-0 לסופה.
4. גשם דופק בחוזקה על החלון, רעמים מרעידים את הזגוגיות והברקים מסנוורים. אתם מתכווצים במיטה, רועדים קלות ושמחים ששם אתם נמצאים- עמוק עמוק בפוך המגונן. ואז מצלצל השעון המעורר. שיהיה לכם יום נפלא.
5. הכירו את החבר החדש שלכם לחודשים הקרובים. הוא יהיה תמיד אתכם, קרוב אליכם, בהישג יד, בכוננות ספיגה מוגברת וקבלה מוחלטת של כל מה שתחליטו להוציא עליו- גליל טישו.
6. רובנו נוטים לחשוב שיש רעות השמורות רק לקיץ. אני סבורה, שהרעה הכי גדולה של הקיץ, משלשת עצמתה בחורף-ההזעה. אתם מעיפים מבט מצועף אל הבוקר הנשקף מהחלון וזה מספיק כדי להעמיס עליכם את כל הביגוד שיש בנמצא. אך אללי, כמו שלכל שבת יש מוצאי שבת, לכל חורף בישראל יש את צהריי היום. או אז, אתם
מוצאים עצמכם מזיעים תחת נטל הסוודרים שלבשתם בבוקר, סוחבים את המעיל ביד ומסריחים כאילו הפעם האחרונה שהתקלחתם הייתה בהזעה של קיץ אשתקד.
7. יומיים, 6 שעות, 37 דקות ו-41 שניות מאז התחילה הסופה.מאז לא הוצאתי את האף מהחלון. אין חלב, אין לחם, אין מה לאכול-אין מצב, לא יוצאת מהבית ויהי מה. תזכורת לעצמי: חורף משמע מלחמה. יש להצטייד כראוי לפני.
8. גברים יקרים, השגתם חברה בקיץ? היא הייתה חטובה, מטופחת וחלקה למגע עד כה? ובכן, הגיע הזמן לעלות שלב ביחסים. מלבד זה, שערות זה טוב, זה עוזר להתחמם.
9. לצאת מהבית בבוקר ועל הצעד הראשון להכנס לשלולית. גרביים רטובים בתוך נעליים סגורות זה סוג של עינוי סיני. כשמגיע סוף היום ואתה סוף סוף חולץ את הנעליים והגרביים, אתה מגלה שמה שהרגשת כל היום קיבל צורה- כפות הרגליים שלך איבדו צורה.
10. אוטובוסים בחורף. איני חשה צורך להוסיף.
לפני כמה ימים התקשרה אלי אחותי הצעירה בהתרגשות.
-"יש לי בשבילך נושא לטור!"
-"מה"
-"הלכתי לעשות יוגה בתל אביב, באיזה מקום של פלצנים, אבל זו לא הייתה סתם יוגה.
זה היה בחדר מחומם."
הזדקרו לי האזניים, הפסקתי ללעוס. אני אף פעם לא מפסיקה ללעוס.
-"המזגן היה על איזה 40 מעלות. כמו סאונה.
את הכי היית סובלת, את הכי עגלה" שמחה לאידי בשפתה הקלוקלת.
ראשית, חשוב לי עד מאד להבהיר לפני שממשיכים, שהיא לא צודקת במאה אחוז.
זה קצת פחות ממאה. עד גיל שלוש הייתי הקציצה האהובה על אביגיל המורה לבלט ועד כיתה ד' הייתי בנבחרת ההתעמלות האמנותית של ראשון לציון.
אבל כרמלה, המאמנת הרוסיה הקשוחה שהייתה לי, צדקה.
הבת שלך עצלנית מידי", היא נזפה באימי. "היא רוצה שהכל יבוא לה בקלות."
למעשה, היא ניבאה באופן פלאי את המוטו על פיו אני חיה עד היום: נהנתנות או למות.
ובכן, לענייננו.
-"זה נשמע לי זוועה" אמרתי לה.
-"כן, כולם מזיעים, הכל רטוב…את היית מתה".
-"טוב סתמי".
אחרי השיחה המעשירה הזו, הרהרתי לי קצת.
יכול להיות שזה טוב. יכול להיות שזה מדהים אפילו. אני ממש לא שוללת.
יש לי חברים מאד קרובים שטוענים שזה שינה להם את החיים ואני מאמינה להם.
אפילו שמתי לב לשינוי הקסום שהתחולל בהם.
למרות זאת- וייתכן שתחשבו שאני צינית מידי- בחיי שאין לי סבלנות לחרא הזה.
אם אני ממש צריכה להרגע, יש לי כדורים בתיק.
מעבר לזה, השיחה הזו גרמה לי להרהר בעוד דבר שאיני יכולה להמלט ממנו כבר זמן די ממושך לצערי.
כאב תחת נורא ואיום.
כן, גם עבדכם הנאמנה התנסתה ביוגה.
והמקרה שהיה כך היה:
לפני כחודש, במסגרת יום גיבוש שהתקיים מטעם משרד בטטות-המחשב וישבני-הסביח בו אני עובדת, נלקחנו באכזריות למרכז ספורט והיום נפתח בשיעור יוגה.
לאחר כמה תרגילים פשוטים (ותנוחות מוזרות מאוד, אני חייבת לציין) החלטתי להתעלם באלגנטיות מאזהרותיה של המאמנת כרמלה, שנגלתה אלי בדמות כתם זיעה בחולצת המדריכה.
ביצעתי הנפת רגל יומרנית, אה- לה ימי תהילתי הקצרים והקדומים, כשעוד הייתי זזה.
צליל מבעית ומבשר רעות נשמע בחלל החדר.
כאב גדול, צליעה ואנחות.
לא עזר גם הזרם הכי חזק בג'קוזי.
הכאב טרם עבר, אם אתם שואלים.
אולי כדאי באמת שאנסה את העניין הזה של יוגה בחדר מחומם.
מה כבר יכול להיות, קטן עלי.
שששש…די כרמלה. יהיה בסדר.
טיפ טיפה- טיפ ספורט יומי לעצלנים
תעשו יוגה. אפשר לנמנם על המזרן ובכל זאת לצאת בתחושת סיפוק וחיוניות.
לאחרונה נתקלתי במודעות פרסומת של מקדונלד'ס המשוות בין המבורגר עסיסי לערימת פריכיות דלוחות.
סליחה, פריכיות דלוחות עם גבינה. אחרי הכל, כדאי שזה יראה אמין.
בוא נגיד ככה, העדפתי לקרוע את חצי המודעה עם תמונת ההמבורגר ולאכול אותה מאשר פריכיות בחיים האמתיים, אך עם זאת, גם היה לי ברור שגזיר העיתון הזה יהיה יותר בריא מאשר ההמבורגר עצמו.
מה לעשות, ככה אני. סקפטית. מראים לי המבורגר מול פריכיות והקשר היחידי שאני מסיקה מההשוואה הזאת היא השורש פ.ר.כ.
מהמילה מופרך.
וזה מעביר אותי לנושא שלנו היום. מיתוג.
אני חושבת שכולנו היינו הרבה יותר בריאים אם רק היינו יכולים לאכול את הפרסומות ולא את המוצרים המככבים בהן.
הרי כמעט ואין אף חברה המייצרת מזון ומכבדת עצמה, שלא התאימה עצמה לטרנד ה- "אם אתה לא בריא אתה לא קיים ובטח שלא מגניב". קחו לדוגמא את המים המינרלים.
הידעתם שמי הברז שלכם עשויים להיות בריאים יותר ממים מינרלים?
אז כמובן שכמו בכל דבר, הכל תלוי. תלוי איפה אתם גרים, בן כמה הברז שלכם וכמה אתם מחושלים. אבל המצב זהה גם לגבי מים מינרלים ומים מסוננים.
הידעתם שמים מינרלים עלולים להכיל יותר חיידקים מאשר במי ברז משום שאלה מים עומדים? לפעמים בשמש, מחוץ לסופרמרקט שבו אתם קונים. ולא, זה לא בריא.
עם זאת, למים המינרלים יש יחסי ציבור נפלאים ומשרד פרסום דורסני, שלא כמו למי הברז.
חברות שונות של מים מינרלים מציעות לכם בקבוקי מים עם ליטופים רכים של תפוח מסוקס, הנגמעים בחושניות על ידי ספורטאית בריאה וחטובה מאין כמוה המקפצת בחינניות בין כל הויטמינים שהוספו למים: בי-5 ,בי-6, בי-12 וקי-בי-נימט.
אז אתם קונים את הבקבוק בתחילת מסלול הריצה שלכם ומגלים באותיות הקטנות, שהמרכיב העיקרי הוא סוכר פירות. לפיכך, אם יצאתם לרוץ כדי להשיל מעליכם את נזקי החורף, ייתכן שתעדיפו מים רגילים על פני מים מסוכרים.
אותו סיפור בדיוק עם חטיפי הבריאות והאנרגיה למיניהם. מבטיחים לנו סיבים תזונתיים, דגנים מלאים, ללא סוכרים או חומרים משמרים, רק חומרים טבעיים, גבעות והרים.
מה שנשאר בסוף זה חטיף שאכן מכניס לנו לגוף נטו אנרגיה, והמון.
וכשאני אומרת אנרגיה, אני מתכוונת לקלוריות.
טיפ טיפה- טיפ ספורט יומי לעצלנים:
המנע/י מנסיעה על הכסא המשרדי בכדי להגיע ממקום למקום.
היי, איזה קטע.
כתבתי יותר מ-140 תווים.
בכל זאת יצא משהו מיום כיפור.
ולענייננו, חשבתי לנסות את זה כבר קודם, אבל רק בכיפור ממש הצלחתי לכבות את הטלפון.
טוב, ניסיתי לפחות. הוא כובה והודלק מספר פעמים ושורות אלה ממש נכתבות בו בחצות היום השני.
עם סיום כתיבת הפוסט אף שברתי את כל הכלים ונכנסתי לטוויטר.
מה, הייתי חייבת לשאול את "מוח בלגגת" איך אני משחזרת את בלוגי האבוד, פג התוקף.
במשך כל הזמן הזה, טרום הכתיבה ותוך כדי הכתיבה, מהדהד כרוז מדומיין בראשי:
"אזעקת מטא!! אזעקת מטא!!" וכדי לא להיות קריאה רק עבור המוזרים מהאינטרנט, אסביר כלאחר יד שמטא זה סוג של ארס-פואטיקה, שיח על השיח, הסבר על ההסבר- בקיצור, משהו מאוד פשוט שקצת מסובך להסביר. ואני, כאלה דברים מחבבת. אבל, זה לא העניין. העניין הוא כזה- ניסיתי להבין ולכתוב על מהי דמותי ברשת ומי אני בלעדיה- תוך שאני עסוקה אינטנסיבית במחשבות על מה יחשבו על זה, מה יגיבו ומה יהיה הטקסט שאכתוב כתוספת לפוסט כשיפורסם. מעגל קסמים של נוירוזה רשתית-חברתית. הו. העייפות.
דבר נוסף שהביא אותי לכתוב שורות אלה, הוא תחושת הדיכאון האטומי והאכזבה מפרסום השיר האחרון שלי ברשת. יש עצמה אדירה לאדוות ולתנודות, ולו הקלות ביותר, שנוצרות מפרסום של משהו שתלית בו ציפיות גדולות מידי. במקרה הנ"ל של כ"כ מעט צפיות ביוטיוב, תנודות קלות ביותר זו ההגדרה המדויקת.
והנה, מצאתי את עצמי זורקת לחלל חדרי המאובק שאלות כמו- האם אני צריכה בכלל לעשות מוזיקה? איך קרה שהלכתי אחורה עם השיר החדש במקום קדימה? אולי זה בגלל שפרסמתי בסמיכות לכיפור? אולי הטקסט שהוספתי היה גרוע? אולי תסתמי…??? אישה פליז! מה קורה לך? למי אכפת??
שיר עסל שיר בסל, דוּד. תעשי מוזיקה כמה שבא לך, למי אכפת מהתגובות והצפיות והליייקים בפייסבוק?
אזעקת מטא, אזעקת מטא, חלושה ועייפה ומגמגמת.
כפי שתוכלו לנחש לא השתכנעתי.
כל הויכוח הזה עם עצמי, הזכיר לי משהו שכתבתי לא מזמן:
(רק לעצמי, באופן מפתיע. מסתבר שעדיין יש כמה דברים שאין לי אומץ לפרסם. אבל נו! אבל גם זה הגיע).
"הצורך בתשומת לב או זו הקיימת, המתקבלת- האם מזינות את המציאות?
האם מעצימות התרחשויות?
שכן נצייץ עליהן עוד רגע וזה "טרו סטורי".
כשאני בתוך המציאות העוד-רגע-מצטייצת שלי, האם אני מקצינה אירועים ורגשות כדי להתאים את העובדות לציוץ? מתאמת "גרסאות"? האם איבדתי שפיות?
כשקשה לי או עצוב לי או כל-דבר-שהוא לי- אני מיד חושבת לשתף והניסוח מתהווה מאליו תוך כדי.
האם זה משפיע על התנהגותי? לרוב דומני שכן.
כשאני בסיטואציות מסוימות, עייפה מכדי להיות מודעת וקהה מכדי לנסח הוויה- אני תוהה אם התחושות אינן "אמתיות" יותר, טהורות יותר.
זה מרגיש כאילו כשיש קהל אני נותנת הצגה וכשאין זה מיותר.
כשיש אוזן בקרבת מקום, ל״אוף״ שלי יש אפקט מנחם הרבה יותר.
הצחוק שלי מהדהד רחוק יותר.
אבל מיהו אותו קהל? מתי בא ומתי נעלם? מי שילם ומי בחינם?
מה?
בינתיים אני רק שאלה."
אז מי ומה אני בלי ממטר הפידבקים החברתיים שבונים את דמותי…?
תמיד התעקשתי שאיני מייצרת מעצמי איזו דמות פיקטיבית נשגבת, אבל כולנו מייצרים דמויות, זה בלתי נמנע.
חלקנו מקצינים את הדמות, חלקנו מקפידים להיאחז במציאות.
למדתי שאני ללא ספק מציגה דמות, אבל אני טורחת להציג גם את הלכלוך שלה, ויש הרבה.
"הדמות" שלי, בינינו, יכולה להיות מאוד טרחנית ומעייפת ומדכאת.
אז עד כמה בעצם המודעות המוגברת לזה שחיינו מתועדים ברשת משפיעה על התגובות שלנו- אפילו ברמה האינסטנקטיבית? אם עוד נשארו כאלה. האינסטינקטים שלנו כבר מדגמנים פוזות נונשלאנט לאינסטה.
מצחיק אותי שדווקא אני כותבת כזה פוסט. אני שתמיד אומרת- למה צריך לסגור טוויטר? בשביל מה צריך גמילה מפייסבוק? מננו עצמכם ותהנו ממה שיש. זה ההווה שלנו, זה המינימום שהעתיד עוד מבשל לנו וזה לא הולך לשומקום. אז למה אכפת לי מי אני בלי זה…? וואלה, לא יודעת.
אולי מפריע לי שיום אחד אגלה שמשהו בהרכב הפיקסלים השתבש, מתרחשת בתא הרשתי שלי גדילה מואצת ולא נשלטת והדמות שלי תמות, ואז מה?
עם זאת, אני בחורה שלא חושבת על העתיד יותר מידי ומשתדלת לתפעל את הרגע הנוכחי בלבד (תפסיקי לחשוב על התגובות לפוסט תפסיקי לחשוב על התגובות לפוסט תפסיקי לחשוב על התגובות לפוסט )- ולכן אני תמיד אומרת:
כשנגיע לגשר המוות רכובים על סוסים ממקל מטאטא, נעשה תמונה משורבבת שפתיים עם השומר שמשליך לערוץ הסכנה התמידית את מי שלא יודע לענות על שלוש שאלותיו- ואז כבר נראה.
בונוס למי שהגיע עד לכאן. נשיקות.
"תראו, הנה האיש הזקן
.מסצנה 24
?מה הוא עושה כאן –
.הוא השומר של גשר המוות –
.הוא שואל כל עובר חמש שאלות
.שלוש שאלות
.שלוש שאלות
,האחד אשר עונה על חמשת השאלות –
.שלוש השאלות –
.שלוש השאלות –
.יכול לחצות אותו בשלום –
?ומה אם ענית לא נכון
אז אתה מושלך אל
.ערוץ הסכנה התמידית
.אני לא הולך
?מי הולך לענות על השאלות –
,סר רובין –
?כן –
.סר רובין האמיץ, אתה תלך –
.יש לי רעיון גדול
?למה שלנסלוט לא ילך
!כן, תן לי ללכת
!אני אגבור עליו ביד אחת
…אני אעשה לו הטעייה לצפון ו –
לא, לא, לא, חכה –
פשוט תענה על חמש השאלות –
שלוש השאלות –
.שלוש השאלות הכי טוב שאתה יכול
.ואנחנו נצפה ונתפלל
.אני מבין
.בהצלחה, סר לנסלוט האמיץ
.שאלוהים יהיה איתך
!עצור
,מי שרוצה לעבור את גשר המוות
חייב לענות על שלוש השאלות האלו
.לפני שהוא רואה את הצד השני
שאל אותי את השאלות, שומר
!הגשר, אני לא מפחד
?מהו שמך
.שמי הוא סר לנסלוט מקמלוט
?מהי מטרת מסעך –
.לחפש את הגביע הקדוש –
?מהו הצבע החביב עליך –
.כחול –
.בסדר, אתה יכול לעבור
.תודה רבה
!זה קל
!עצור
מי שרוצה לעבור את גשר המוות
חייב לענות על שלוש השאלות האלו
.לפני שהוא רואה את הצד השני
,שאל אותי את השאלות
.אני לא מפחד
?מהו שמך –
.סר רובין מקמלוט –
?מהי מטרת מסעך –
.לחפש את הגביע הקדוש –
?מהי בירת אשור
!אני לא יודע את זה
!עצור
?מהו שמך –
.סר גאלאהד מקמלוט –
?מהי מטרת מסעך –
.לחפש את הגביע הקדוש –
?מהו הצבע החביב עליך
…כחול, לא , צהו
?עצור! מהו שמך
!ארתור, מלך הבריטים
?מהי מטרת מסעך –
.לחפש את הגביע הקדוש –
מהי מהירות הטיסה של
?סנונית ללא מטען
לאיזו אתה מתכוון, הסנונית
?האפריקאית או הארופאית
!אני לא יודע את זה
איך אתה יודע כל כך
?הרבה על סנוניות
אתה חייב לדעת דברים כאלה
…כשאתה מלך, אתה יודע
?לנסלוט
ארתור
טירת אאאארג……"
מתוך: http://tosubtitles.com/monty-python-and-the-holy-grail-1974-hebrew/13549
Elinorigby 